מטרו

כל מי שניסה להתנייד ברגל או ברכב במרכז תל אביב או חולון בשנים האחרונות מכיר את הסבל הכרוך בעבודות הרכבת הקלה:

אתרי בניה מלוכלכים, רעש ביום ובלילה, שינויים בהסדרי תנועה שלא מדובררים (פתאום קם אדם בבוקר ומגלה שהזיזו לו את תחנת האוטובוס, אין לו מושג לאן ואיך יגיע למחוז חפצו), בעיות נגישות, בטיחות וחוסר ביטחון אישי, צמצום המרחב הציבורי והעדר פתרונות אלטרנטיביים, עיכוב אדיר במשך הבניה המתוכנן והעדר מעורבות תושבים בפרויקט שגורמת לניכור והתנגדות.

קשה, קשה מאוד עכשיו. הקלה? אחר כך.

עבודות הרק"ל עוד לא הסתיימו, אבל לפתחם של אנשי תשתיות בממשלה וברשויות המקומיות כבר מונח אתגר לאומי בסדר גודל אחר. פרויקט המטרו בגוש-דן הינו פרויקט התשתית הגדול בישראל, העתיד לחבר 24 רשויות מקומיות באמצעות 3 קווים, 109 תחנות לאורך מסילה של כ-150 ק"מ, בעלות משוערת של 150 מיליארד ₪. בניית תשתית בקנה מידה לאומי והיסטורי דורשת לא רק יכולות הנדסיות, אלא גם חשיבה מערכתית על כלל השחקנים, עיצוב שירות והקשבה, אמפתיה ומתן מענה לצרכים שעולים מהציבור.

הוזמנתי על ידי תכנית "מובילים תשתיות" מבית ג'וינט-אלכא לחקור איך אפשר לצמצם את הפגיעה באיכות חיי התושבים במשך תקופת בניית המטרו. 

המחקר והדיונים בקבוצה הנהדרת בעקבותיו הולידו סדרת המלצות לטווח קצר וטווח ארוך ליישום לקראת פרויקט המטרו. הגענו להבנה משותפת שחווית המשתמש לא מתחילה ביום שבו הנוסע הראשון עולה על הרכבת, אלא הרבה לפני שמכונת הכריה מתחילה לעבוד.

הצגתי את עיקרי המחקר וההמלצות בפני פורום המטרו – פורום הכולל 40 מנכ"לים, מהנדסי ואדריכלי ערים מ-13 הרשויות המקומיות של שלב א' של המטרו; סמנכ"לים, ראשי אגפים ומנהלי הקווים בנת"ע; ומנהלים בכירים וגורמי מקצוע מרשות המטרו, משרד התחבורה ומנהל התכנון בממשלה.

תודה לפורום המטרו על ההקשבה, השאלות והפתיחות לשמוע תובנות והמלצות שלא תמיד מחליקות בקלות בגרון.

אני מזמינה אתכם – מתכננים, מהנדסים, מעצבי מדיניות ומקבלי החלטות – לעלות על הרכבת (pun intended) ולשלב חשיבה על חוויית משתמש מתחילת הדרך ועד לתחנת היעד.